לונדון חיכתה לי

ירדתי במדרגות לכיוון הרכבת התחתית בתחנת אוקספורד סטריט בלונדון ונסעתי עד לתחנת הולנד פארק. כשיצאתי מהתחנה פניתי ימינה, אחרי כמה דקות שמאלה, וכאילו לא עברו שלושים ומשהו שנה, מצאתי את עצמי עומדת מול בית ילדותי. הבית שגדלתי בו עד גיל 13. הייתי בהתרגשות שיא. לא הייתי שם מאז שעזבתי וכל כך הרבה דימויים מילדותי פתאום חזרו אלי. איך ששיחקתי בחוץ עם הילדים, רכבתי באופניים בין שבילי הגינות, שיחקתי טניס על דלת גראז’ הבית שלנו (דבר שעלה על העצבים של אמא שלי כי מסתבר שהטחות הכדור הרעידו את כל קירות הבית).

 

woodsford2

 

אני זוכרת היטב את פנים הבית. חדרים עמוסים בטפטים, שטיחים מקיר לקיר, אפילו בחדר הרחצה (!) היה שטיח כחול ושעיר. זוכרת במדויק את הלינולאום במטבח ואת מנורת הארקו בסלון של המעצב האיטלקי אקילה קסטיליוני שעוצבה בשנות השישים והיה לאייקון עולמי.

צלצלתי בפעמון. היה לו צלצול ארוך שגרם לי לפקפק אם כדאי להשאר או לברוח. הכלב נבח ואז נפתחה הדלת. עמדה שם אישה גבוהה עם שיער לבן אסוף לאחור, משקפיים גדולים ועטופה בקרדיגן ורוד.

גייסתי את כל המבטא והנימוסין שהיו לי ואמרתי סליחה על ההפרעה אבל גרתי בבית הזה לפני המון שנים וחשבתי אולי… היא הביטה בי בחוסר עניין, אמרה שיש לה דלקת אוזניים, התנצלתי שוב והיא סגרה את הדלת.

כשהייתי קטנה לא הייתי מודעת לייחודיות של השכונה הזאת. הבניה שלה היתה שונה לשנות ה 70 בלונדון. תכננו אותה זוג האדריכלים פריי ודרו, חלוצי המודרניזם בבריטניה משנות ה 20 המאוחרות עד שנות ה 70 המוקדמות. הבתים נבנו בקו נקי ומודרני והיתה מחשבה בתכנון הסביבה כך שילדים יכלו להסתובב למטה חופשי ולשחק בין הבתים ובגינות הפנימיות. דבר שלא היה מקובל או קיים בבתים אחרים בעיר.

 

woodsford1

 

העץ שאבא שלי היה קוטף לנו תותים

בדרך החוצה עברתי באחת הגינות הפנימיות. שם כשהיינו ילדים, אבא שלי היה מטפס על העץ המרשים באמצע הגינה וזורק לנו תותים לתוך הידיים, מהר מהר שאף אחד לא יראה 🙂